תקופת הרצה: כל הבדיקות בחינם
OpenPlag Labs
איור בסגנון שנות השמונים: מסמך עם קטעים מסומנים, ערימת ספרים, כדור דיסקו ורדיו טייפ

עכשיו תקימו להקה

בינואר 1977 פרסם טוני מון, שעבד בחנות תקליטים בדרום־מזרח לונדון, את הגיליון הראשון של הפנזין "סיידברנס". באחד העמודים היה לו שטח ריק, אז הוא מילא אותו בשרטוט מהיר של שלושה אקורדים לגיטרה. מתחת לכל אחד כתב: זה אקורד. זה עוד אחד. זה שלישי. ובשורה האחרונה: עכשיו תקימו להקה.

העמוד הזה הפך לסמל של תנועת הפאנק כולה. המסר היה שלא צריך אישור של אף אחד. לא צריך שנים של שיעורי מוזיקה, לא צריך חברת תקליטים ולא צריך אולפן יקר. שלושה אקורדים, מכונת צילום ומספריים מספיקים.

ומה הקשר לבינה מלאכותית? יותר ממה שנדמה.

באביב 1980 כתב הסופר האמריקאי ברוס בתקה סיפור על נער האקר שמשתמש במחשבים כדי לעקוף את ההורים שלו. הוא קרא לסיפור "סייברפאנק", ולפי עדותו ניסה להמציא מילה שתלכוד את המפגש בין עמדות הפאנק לבין טכנולוגיה מתקדמת. הסיפור פורסם ב־1983. שנה אחר כך יצא "נוירומנסר" של ויליאם גיבסון, הרומן שהפך את סייברפאנק לז'אנר שלם. הגיבור שלו הוא האקר מובטל בשם קייס, אבל מי שמושך בחוטים מאחורי הקלעים היא בינה מלאכותית בשם וינטרמיוט, שמגייסת צוות של אנשים כדי להשתחרר מההגבלות שהוטלו עליה.

כלומר, בספר שהגדיר את הפאנק הטכנולוגי של שנות השמונים, הכוח שמניע את העלילה הוא בינה מלאכותית. ויש פרט נוסף, מדויק להפליא: הבינות המלאכותיות ברומן הן רכוש של משפחה עשירה שמנהלת אימפריה עסקית. קשה שלא לקרוא בזה ראייה מוקדמת: הכלים החזקים ביותר לא יישארו בידי מורדים בחדרי שינה.

אבל הקשר העמוק יותר הוא בשאלה שהפאנק העלה, ושאנחנו שואלים היום שוב. כשכל אחד יכול לנגן שלושה אקורדים, מה שווה מוזיקאי? כשכל אחד יכול לכתוב מאמר בעזרת מודל שפה, מה שווה חוקר? לדעתנו, זו התשובה שהפאנק מלמד: הכלי לא קובע את הערך. מה שקובע הוא מה יש לך להגיד.

ויש שיעור נוסף מהפאנק, שקשור ישירות למה שאנחנו עושים כאן. ג'יימי ריד, שעיצב את העטיפות של הסקס פיסטולס, בנה את הכותרות שלו מאותיות שגזר מעיתונים ומגזינים. כל אות בגופן אחר ובגודל אחר, כמו מכתב כופר. הוא לקח חומרים של אחרים, ובכל זאת העטיפות האלה נחשבות עד היום ליצירות שלו. לדעתנו, אחת הסיבות היא שהוא לא הסתיר כלום. סימני החיתוך וההדבקה נשארו גלויים, והם היו חלק מהמסר.

זה בדיוק ההבדל בין שימוש לגניבה. שימוש בכלים ובחומרים של אחרים הוא דבר לגיטימי, ולפעמים גם יצירתי מאוד. הבעיה מתחילה כשמסתירים את התפרים. חוקר שעובד עם מודל שפה ומצהיר על כך עושה מה שעשה ריד. חוקר שמסתיר את זה מנסה להעביר קולאז' כאילו הוא כתב יד.

💬 לדעתכם, מודלי השפה של היום הם ה"שלושה אקורדים" של האקדמיה, או משהו אחר לגמרי?

רוצים לראות את זה על מאמר שלכם? הריצו בדיקה. חינם בתקופת ההרצה.

הרשמה מדריכים